פסק-דין בתיק ע"פ 7730/12

השופט ע' פוגלמן:

           ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ו-ר' אמיר) שהרשיע את המערער לפי הודאתו בעבירות של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות או חינוך לפי סעיף 348(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (כנוסחו ביום העבירות); בעילה אסורה בהסכמה לפי סעיף 346(א) לחוק העונשין; מעשה סדום לפי סעיף 347(א) לחוק העונשין; הטרדה מינית לפי סעיף 5(א) יחד עם סעיף 3(6)(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; ומעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, וגזר עליו 5 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות בסך כולל של 68,500 ש"ח. 

• 1.             בכתב אישום (מתוקן בשלישית) שעליו הוסכם בגדר הסדר טיעון, יוחסו למערער שישה אישומים שכללו עבירות כלפי כמה מתלוננות, שהיו קטינות בין הגילאים 15-12 בעת ביצוע המעשים המיוחסים.
•  
•            בחלק הכללי של כתב האישום נטען כי בשנים 2010-1995, שימש המערער מורה לריקוד והפעיל חוגים לריקוד בערים שונות. במסגרת חוגים אלה, היה המערער (ומדריכים נוספים מטעמו) מעביר שיעורי ריקוד לקטינים ולקטינות בגילאים שונים. המערער היה דמות בעלת סמכות רבה בחוגי הריקוד וזכה לכבוד ולהערכה רבים מצד תלמידיו. מבין אלו שהשתתפו בשיעורי הריקוד בהנחייתו, נהג המערער לבחור קטינות בולטות ולהחמיא להן על הופעתן החיצונית ועל יכולות הריקוד שלהן, תוך שהוא מעניק להן יחס מועדף שבא לידי ביטוי, בין היתר, בריקודי סולו, מיקום בשורה הראשונה בריקוד, תפקיד של מדריכה וכיוצא באלה. המערער נהג להציע לקטינות לרקוד עמו ריקוד זוגי שכונה "מחול האהבה". ריקוד זה תואר בפי המערער כריקוד מורכב שביצועו דורש מקצועיות ובגרות רבה. בתחילה ציין המערער בפני הקטינות כי תרקודנה את "מחול האהבה" עם קטין בן גילן, אך בפועל רקד עמן בעצמו במהלך החזרות על הריקוד. כך ניצל המערער את החזרות לריקוד לשם ביצוע מעשים מגונים בקטינות, תוך שהוא מציג להן מצג שווא שלפיו המעשים הם חלק מהריקוד עצמו. כמו כן, ניצל המערער את מעמדו ואת הסמכות שרכש כלפי המתלוננות, כמו גם את מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בינו לבין הקטינות, על מנת לבצע בחלק מהן מעשים מיניים. באופן זה ניצל המערער את מעמדו ואת סמכותו בהיותו אחראי על חינוכן ושלומן של הקטינות מתוקף תפקידו כמורה לריקוד וכמבוגר האחראי.

•              באישום הראשון נטען כי המתלוננת באישום זה הייתה בתקופה הרלבנטית בת 15-14 שנים וחברה בלהקת המחול שהוביל המערער, שהיה בתקופה זו בן 30-29, נשוי ואב לילדים. המתלוננת עוררה את תשומת לבו של המערער והוא הציע לה לבצע ריקוד סולו שאותו ילמד אותה בשיעורים פרטיים. שיעורים אלה התקיימו בנוכחות המערער והמתלוננת בלבד, בשעות שלאחר סיום מסגרת הפעילות הרגילה בלהקה. במשך הזמן התקרבו המערער והמתלוננת, והם החלו להיפגש ולשוחח בטלפון לעתים תכופות. המערער אף ציין בפני המתלוננת כי הוא אוהב אותה וכי יעזוב את אשתו למענה. המתלוננת, מצדה, פיתחה רגשות כלפי המערער. במהלך אחד המפגשים בין השניים שנועד ללימוד הריקוד "מחול האהבה" נצמד המערער בחוזקה לגופה של המתלוננת באופן שבו האגן שלו היה צמוד לאגנה. זאת, תוך יצירת מצג שווא שלפיו מדובר בחלק מהריקוד. במועד אחר ביקש המערער מהמתלוננת להישאר לאחר שיעור הריקוד של הלהקה ובתואנת השווא שהוא מתכוון להסיעה לביתה, לקח אותה ברכבו למקום מבודד. בשלב מסוים בעודם יושבים ברכב במקום המבודד החל המערער לנשק את המתלוננת וביקש ממנה לעבור עמו למושב האחורי, שם הפשיטה מבגדיה והתפשט בעצמו, והחל לחכך את איבר מינו באיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו. המערער חזר על מעשים אלה במספר מועדים נוספים. באחד ממועדים אלה המערער אף החדיר את קצה איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת באופן שגרם לה לדימום ולכאב עז, עד כי בכתה וצעקה עליו שיחדל ממעשיו. במהלך תקופה זו ניסה המערער לשכנע את המתלוננת לקיים עמו יחסי מין מלאים, באמרו כי הוא אוהב אותה, עד כי התרצתה המתלוננת ובשל רגשותיה כלפיו הסכימה לבקשותיו. במועדים ובמקומות שונים קיים המערער יחסי מין עם המתלוננת. בשל מעשיו, נגרמה למתלוננת פציעה בפי הטבעת המלווה בדימום.

•              באישום השנינטען כי המתלוננת באישום זה הייתה בתקופה הרלבנטית בת 15 שנים וחברה בלהקת המחול שהוביל המערער. במהלך שנת הלימודים נתן המערער למתלוננת יחס מועדף ובמשך הזמן פיתח עמה קשר אישי שכלל שיחות טלפוניות והחלפת מסרונים. המערער גרם למתלוננת לסבור כי הוא מאוהב בה וכי היא מיוחדת עבורו, עד שהחלה לפתח כלפיו רגשות. במועד מסוים בחר המערער במתלוננת לביצוע ריקוד "מחול האהבה" ונפגש עמה בשעת ערב בבית הספר על מנת לבצע חזרה. במהלך החזרה הצמיד הנאשם את המתלוננת לגופו ואחז בישבנה באופן שבו הרגישה את איבר מינו נוגע בגופה, תוך שהוא טוען בפניה טענת כזב לפיה מדובר בחלק מהריקוד. מספר ימים לאחר מכן הסיע המערער את המתלוננת ואת חברתה ברכבו, ולאחר שהוריד את חברתה עצר את רכבו בצד הדרך וציין בפניה כי יש לו רגשות כלפיה. לאחר מכן נשכב המערער מעל המתלוננת, נגע בגופה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. המתלוננת אמרה לנאשם כי היא לא מעוניינת והוא חדל ממעשיו, אך במועד מאוחר יותר הסיע אותה ברכבו פעם נוספת ובמהלך הנסיעה נישק אותה בפיה, נגע בגופה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. רק לאחר שהחלה המתלוננת לבכות חדל המערער ממעשיו והסיע אותה לביתה. במועד אחר נפגש המערער עם המתלוננת באחת מכיתות בית הספר והצמיד אותה לקיר. המערער הפשיט את המתלוננת ממכנסיה ותחתוניה, התפשט מבגדיו עד שנותר בתחתוניו בלבד והחל לנשק את המתלוננת ולגעת בגופה. בשלב זה ניסתה המתלוננת ללבוש את מכנסיה אך המערער איים עליה שיסלק אותה מלהקת הריקוד וינתק עמה את הקשר. במועד נוסף שבו שהו המערער והמתלוננת בבית מלון יחד עם יתר חברי הלהקה במסגרת כנס מחול ארצי, הזמין המערער את המתלוננת לחדרו ובמהלך שהותה בו הצמיד אותה לקיר ונגע בגופה עד שהחלה לבכות ויצאה מהחדר.

•            באישום השלישי נטען כי המתלוננת באישום זה הייתה בתקופה הרלבנטית בת 12 שנים וחברה בלהקת המחול שהוביל המערער. המערער בחר במתלוננת לביצוע ריקוד "מחול האהבה" ונפגש עמה לחזרות לשם כך. במהלך אחת החזרות הצמיד המערער את גופו לגופה של המתלוננת ונגע בישבנה פעמים רבות, כשהוא טוען בפניה טענת כזב לפיה מדובר בחלק מהריקוד. במספר מועדים נוספים חיבק המערער את המתלוננת ונישק אותה בפיה.

•            באישום הרביעי נטען כי המתלוננת באישום זה הייתה בתקופה הרלבנטית בת כ-14 שנים וחברה בלהקת המחול שהוביל המערער. בדומה למתואר לעיל, בחר המערער במתלוננת לביצוע ריקוד "מחול האהבה" ונפגש עמה לשם ביצוע חזרות. במהלך החזרות נגע המערער בגופה של המתלוננת ופנה אליה באמירות רבות בעלות אופי מיני. כמו כן, באחת החזרות אחז הנאשם בישבנה של המתלוננת בעוד איבר מינו בזקפה.

•              באישום החמישי נטען כי המתלוננת באישום זה הייתה בתקופה הרלבנטית בת 12 שנים וחברה בלהקת המחול שהוביל המערער. בהתאם למסכת העובדות שנפרשה לעיל, בחר המערער במתלוננת לביצוע ריקוד "מחול האהבה" ומהלך חזרה שקיים עמה בשעת ערב בבית הספר חיבק אותה בגבה והצמיד אותה אליו עד שחשה באיבר מינו נוגע בה. המערער חזר על פעולה זו מספר פעמים.

•              באישום השישינטען כי המתלוננת באישום זה הייתה בתקופה הרלבנטית בת 15 שנים וחברה בלהקת מחול ששהתה בגרמניה במקביל לשהותו של המערער יחד עם להקתו, לצורך הופעות. בעת השהות בגרמניה הכיר המערער את המתלוננת, והוסיף לפגוש בה בארץ מעת לעת. בין השניים נוצר קשר והם נהגו לשוחח ולהחליף מסרונים לעתים תכופות. המערער ציין בפני המתלוננת כי הוא מעוניין שהיא תהיה בת זוגו וכי כאשר תהיה בת 17 "זה כבר יהיה חוקי". במועד מסוים התלוותה המתלוננת למערער לנסיעה שבמהלכה אחז בידה ולא אפשר לה להשתחרר מאחיזתו. במהלך נסיעה זו ובמועדים נוספים ניסה המערער לנשק את המתלוננת למרות שציינה בפניו שוב ושוב כי היא לא מעוניינת. 

• 2.             בית המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ור' אמיר) הרשיע את המערער לפי הודאתו בעבירות שיוחסו לו כאמור. בית המשפט ציין כי אף שחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 לא חל על ההליך שלפניו, יש מקום לגזור את העונש ברוח התיקון. בית המשפט המחוזי קבע כי הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות הוא הצורך להגן על שלמות גופם ונפשם של קורבנות פגיעה מינית בכלל, וקטינים בפרט. נקבע כי יש להגן על קטינים מניצול במסגרת יחסי מרות וחינוך. באשר למידת הפגיעה בערך החברתי, ציין בית המשפט כי במקרה דנן לא הוגשו תסקירי קורבן, בשל סירובן של המתלוננות להיחשף שוב לטראומות שחוו, אולם עסקינן במתלוננות צעירות שפיתחו תלות רגשית במערער, אשר ניצל תלות זו בצורה מחפירה שפגעה בהן והסבה להן נזק נפשי. כמו כן סקר בית המשפט את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מין בנסיבות דומות ועמד על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות: המערער ניצל את מעמדו כמורה לריקוד וכמדריך נערץ על ידי הקטינות; ריבוי המעשים המתפרשים על פני שנים ארוכות; וריבוי המתלוננות. בית המשפט שם דגש על האישום הראשון, שבמסגרתו הורשע המערער בבעילה אסורה בהסכמה ובביצוע מעשי סדום במתלוננת. בצד זאת, ציין בית המשפט כי קיימות נסיבות שלא קשורות בביצוע העבירות שאותן יש לשקול לקולה: גילו של המערער והיותו אב לקטינים; היעדר עבר פלילי; חשיפת הפרשה שהובילה להפסקת עיסוקו של המערער בהוראת ריקוד, שהיה מרכז חייו ומקור פרנסתו; נסיבותיו האישיות של המערער כפי שפורטו בתסקיר; תרומתו של המערער לפרט ולקהילה, כפי שעלתה מהעדויות שנשמעו; חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות כתב האישום הראשון (ומנגד צוין כי בוצעו עבירות גם בשנתיים שקדמו למעצרו של המערער); הודאת המערער שחסכה עדויות של ארבע מתלוננות וזמן שיפוטי; החרטה והבושה שהביע המערער ושיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן וגורמי הטיפול. לאחר שקלול האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה בגין כל העבירות נע בין 5 ל-7 שנות מאסר, וכי במקרה דנן ראוי להשית על המערער את העונשים שפורטו ברישה של פסק הדין.

• 3.             מכאן הערעור שלפנינו, המכוון לחומרת העונש שנגזר על המערער. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי נתן משקל רב מדי לאישום הראשון והתעלם מכך שמדובר בעבירות שבוצעו לפני למעלה מ-17 שנה, במהלך מערכת יחסים ארוכה ואינטימית שנוצרה בין המערער לבין המתלוננת באישום הראשון, שלא כללה כל רכיב של התנגדות מצדה. נטען כי באותה העת המערער היה בן כ-28 וחרף פער הגילאים הוא התאהב במתלוננת וניהל עמה מערכת יחסית שהייתה אמנם מעוותת ואסורה, אך ללא כל רצון לפגוע בה או להסב לה נזק. המערער תמך טענה זו בעדותה של המתלוננת עצמה. כמו כן, טוען המערער כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לכך שהאישומים לא מייחסים לו שימוש בכוח או באלימות, וכי המעשים המתוארים ברוב האישומים (למעט האישום הראשון) מצויים ב"רף התחתון" של עבירות המין.לשיטת המערער, מבלי להקל ראש בעבירות שבהן הורשע, יש מקום ליתן משקל משמעותי יותר לנסיבותיו האישיות, ובעיקר להיבט השיקומי והטיפולי. נטען כי הובאו עדויות רבות לפעילותו ותרומתו של המערער לקהילה, לרבות פעילות התנדבותית ופעילות לסיוע לנוער במצוקה, וכי העדויות השונות מלמדות שמדובר באדם שתרם באופן יוצא דופן מזמנו, מרצו וכספו להדרכת ילדים ממשפחות מצוקה. אשר לנסיבותיו האישיות, נטען כי המערער הגיע ממשפחה קשת יום וחילץ עצמו במו ידיו מחיי מצוקה; כי יש ליתן משקל לכך שבעקבות הרשעתו בעבירות דנן נסגר בית הספר למחול שהקים וששימש כמקור פרנסתו במשך כ-20 שנים; כי יש ליתן משקל משמעותי להליך הטיפולי שבו מצוי המערער ולדברי שירות המבחן בדבר שיתוף הפעולה שלו עם גורמי הטיפול, כמו גם חרטה וצער שהביע, כעולה מהתסקיר המשלים שהוגש לעיוננו. באשר למתחם הענישה, נטען כי בפסיקת בתי המשפט ניתן למצוא מקרים דומים בנסיבותיהם שבהם הושתו עונשי מאסר נמוכים במידה משמעותית ממתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי במקרה דנן.

• 4.             מנגד סומכת המשיבה את ידיה על גזר הדין של בית המשפט המחוזי. נטען כי גילן הצעיר של המתלוננות ומשך הזמן הארוך של כ-15 שנה שבמהלכן התקיימו העבירות מצדיקים השתת עונש כבד על המערער. כך, נטען כי לא מדובר ב"מעידה" חד פעמית כלפי מתלוננת אחת שלגביה ניתן היה לטעון כי מדובר בקשר רומנטי, אלא בניצול שיטתי של כמה קטינות. ביחס לסוגיית ההסכמה נטען כי לפי המתואר בכתב האישום אין משמעות אמיתית להסכמה שניתנה, וכי באירועים המתוארים במסגרת האישום השני ניתן אף לראות כי המתלוננת בכתה וציינה שוב ושוב שהיא לא מעוניינת במגע. לעניין השיקום נטען כי אכן מדובר בתהליך משמעותי שיש לברך עליו, אך אין בכך הצדקה להפחתה בעונש.

• 5.             לאחר בחינת נימוקי הערעור ושקילת טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית במקרים חריגים של טעות מהותית או סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו, למשל, ע"פ 8815/12 מחמוד נ' מדינת ישראל (15.1.2013); ע"פ 1274/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (4.7.2013)). לא מצאנו כי הערעור שלפנינו עומד באמת מידה זו. אין צורך להכביר מילים בדבר חומרתן הרבה של עבירות מין, לא כל שכן כאשר מדובר בקטינים. לעבירות אלו נודעת חומרה מיוחדת והן "מהקשות ומעוררות הסלידה שבספר החוקים, ואין צורך להכביר במילים על חומרתן" (ע"פ 2652/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (10.12.2012); ראו גם ע"פ 11100/08 שרעבי נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (14.9.2011); ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934, 943 (2005)). כאשר לפנינו קורבן שהוא קטין, מחויבKת מערכות האכיפה להגן על שלומו וכבודו ביתר שאת, ובייחוד כאשר מדובר בניצול יחסי מרות בין הקטין לאחראי עליו. כך, ניצול בלתי הוגן של סמכות או יחסי כוח עשוי לעוות את אוטונומיית הרצון של הקורבן ולהביא לביצוע מעשים שלא מתוך הסכמה חופשית (ראו ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל, פסקה 95 (17.2.2011)). בהתאם לכך, קבע בית משפט זה כי הנוטלים לעצמם חירות לפגוע בקטינים צפויים לעונשים כבדים ומשמעותיים (ראו ע"פ 1281/06 בורשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (16.4.2008)).

• 6.             מן הכלל אל הפרט: המערער ביצע במתלוננות, שהיו קטינות בגילאים 15-12, מעשים קשים וחמורים אשר הסבו להן פגיעות גופניות ונפשיות, ובוצעו תוך ניצול תמימותן של הקטינות ויחסי האמון והמרות ששררו בינן לבין המערער. בית המשפט המחוזי התייחס לחומרת העבירות ולנסיבות ביצוען בעת קביעת מתחם הענישה. במסגרת קביעת העונש בתוך המתחם נשקלו נסיבותיו האישיות של המערער - לחומרה ולקולה - ובהן התקופה הארוכה שעליה משתרעת המסכת הפלילית, גילן של המתלוננות, חרטת המערער ונכונותו לעבור תהליך שיקום ומצבו המשפחתי והכלכלי. בית המשפט אף שקל את המלצת שירות המבחן בעניינו של המערער, שממנו עולה כי האחרון הביע רצון להשתקם, וכי הוא נמצא בראשיתו של תהליך טיפולי ארוך. בעניין אחרון זה שמענו בקשב את טיעוני בא כוחו המלומד, בחנו את המידע שהציג לפנינו שירות המבחן בתסקיר המשלים מיום 4.3.2014, המתייחס לתהליך טיפולי אינטנסיבי שהמערער מצוי בעיצומו, ונתנו דעתנו לחשיבות סיום הטיפול. אכן אין להקל ראש בחשיבות שיקול זה, אך יש לאזנו עם שיקולי הענישה האחרים עליהם עמדנו. לאחר בחינת מכלול השיקולים, לא מצאנו כי בית המשפט המחוזי טעה במשקל שנתן לשיקולי הענישה השונים ולא מצאנו כי תוצאת האיזון שערך בין שיקולים אלה מגלה עילה להתערבותנו.

• 7.             אשר על כן, החלטנו לדחות את הערעור.

           ניתן היום, ‏ט' באדר ב התשע"ד (‏11.3.2014).